הכפיל היא טכניקה מרכזית בפסיכודרמה, המאפשרת למטפל או למשתתף אחר להצטרף לחוויה הפנימית של אדם, להדהד את קולו ולהרחיב עבורו את המרחב הפסיכולוגי. באמצעות הכפיל, המטופל מקבל ביטוי חיצוני לרגשותיו ולמחשבותיו, באפן שמאפשר לו להתבונן בהם מנקודת מבט חדשה וחומלת יותר.
אבי הגישה, ג'ייקוב לוי מורנו, כתב: "הכפיל הוא הדמות הראשונה שתומכת באדם במסעו להיות הוא עצמו" (Moreno, 1953). במובן מסוים, הכפיל ממלא תפקיד ראשוני המזכיר דמות הורית, כאשר הורה מתמלל עבור ילדו תחושות, רגשות ורצונות שטרם קיבלו ביטוי מילולי.
למעשה הכפיל מחזיק בתוכו גם את האינטימיות וההעצמה שבשיקוף עמוק, וגם את הביטחון והגבולות הברורים המאפשרים למטופל לבחור כיצד לקחת את ההדהוד אליו. לכן, כבר בשלבים הראשונים של התהליך הטיפולי – בין אם במסגרת פרטנית ובין אם במסגרת קבוצתית – טכניקה זו מוטמעת ככלי עבודה משמעותי. במסגרת קבוצתית, אנו מעודדים את המשתתפים להציע כפילים זה לזו, ובמהרה נוצרת דינמיקה שבה ההצעות והבקשות לכפיל הופכות לטבעיות. תהליך זה תורם להעמקת החיבור בין המשתתפים, מגביר אמפתיה ומסייע בפיתוח היכולת להדהד ולהכיר בחוויה של עצמנו ושל האחר.
אפשר להציע לך כפיל?
ברמה הטכנית, שימוש בכפיל נעשה תמיד מתוך בחירה מודעת של המטופל או המשתתף בקבוצה. הכפיל הקלאסי מתחיל בהצעה ברורה: "אפשר להציע לך כפיל?" ורק אם האדם מסכים, המטפל או משתתף אחר ניגש ונעמד מעט מאחוריו, תוך שמירה על מרחב בטוח ומכבד.
להלן דוגמה להסבר שהמטפל יכול לתת לפני הצעת הכפיל, כדי להבהיר את האפשרות העומדת בפני המטופל:
"אני רוצה לרגע להיכנס לנעליים שלך, להתחבר לעולם הפנימי שלך ולנסות להרגיש איך זה להיות אתה עכשיו. אולי אאמץ משהו משפת הגוף שלך – לא מתוך חיקוי, אלא מתוך רצון להדהד ולהבין אותך טוב יותר. בתור כפיל, אנסה להציע משפט שמבטא משהו מהחוויה שלך. אם זה מרגיש לך נכון, אתה יכול לחזור עליו, לשנות אותו, או לדייק אותו כך שירגיש קרוב יותר למה שאתה באמת חווה. לפעמים, כששומעים מישהו אחר מבטא את מה שעובר בפנים, זה מאפשר להרגיש את התחושות באופן מוחשי וחי יותר. זה יכול לפתוח אפשרות להבנה חדשה על עצמך."
זאת הפעם הראשונה שאני מדברת על הנושא הזה ולא עולה בי זעם
אדם בלטנר (Blatner, 2000) אמר כי "הכפיל עוזר למטפל לצאת מעמדת הצופה ולהיות שותף פעיל בתהליך החקירה הפנימית של המטופל". במובן זה, הכפיל אינו רק כלי טכני – הוא דרך ליצור קשר אנושי עמוק, להיות נוכח באמת בחוויית המטופל, לא מתוך ניסיון לתקן או לשנות, אלא מתוך הקשבה אמיתית והדהוד של עולמו הפנימי.
בהמשך לדבריו של בלטנר, אפשר לומר שהרגע שבו עולה אצלנו הדחף להתווכח עם המטופל, להסביר לו משהו שהוא "לא מבין", לרצות שהוא "יתקדם" או להרגיש שאנו יודעים עבורו משהו טוב יותר – זהו איתות מעולה להתרחקות מהמטופל. הכפיל יכול להוות גשר מעולה בשביל לחזור להיות יחד.
באחת הפגישות שלי עם ליה (שם בדוי), היא הביעה כעס עמוק כלפי הקרובים אליה, ואני מצאתי את עצמי מנסה להראות לה זוויות אחרות או לעזור לה "להרפות". לשמחתי, ברגע מסוים הצלחתי להבחין שאני בלופ של לנסות לשנות ולתקן את החוויה שלה ועצרתי. במקום, הצעתי לה כפיל, שהדהד כמעט מילה במילה את מה שאמרה, אבל באופן שמאפשר לה לפגוש את רגשותיה ממקום חדש:
"מגיע לי הרבה יותר מהם להצליח. זה פשוט לא פייר. אני לא פחות טובה ולא פחות מוכשרת, למה שזה ייפול עליי? אני לא מוכנה להיות בקשר עם האנשים המוצלחים האלה שלא ידעו דקה של סבל. זה פשוט עושה לי רע."
ליה ענתה בתגובה:
"וואו. זו הפעם הראשונה מזה המון זמן שלא עולה בי זעם ושנאה סביב זה. אני לא רוצה שיהיה להם רע, אני לא שונאת אותם, זה פשוט לא טוב לי להיות איתם. זה מזיק לי."
אנושיות משותפת, קבלה, חיבור לערכים
מעבר לעצם האפשרות להיות יחד עם ליה בחוויה שלה, יש בדוגמה הזאת ביטוי לעקרונות טיפוליים עמוקים הנוגעים לחמלה עצמית ולגמישות פסיכולוגית.
על פי כריסטין נף (Neff, 2011), אחד המרכיבים המרכזיים בחמלה עצמית הוא אנושיות משותפת – ההבנה שאיננו לבד בחוויות שלנו, ושהסבל והקשיים שאנו חווים הם חלק בלתי נפרד מהיותנו בני אדם. טכניקת הכפיל מאפשרת בדיוק את זה. היא יוצרת הדהוד שמחבר את המטופל להבנה שחווייתו לגיטימית, מובנת ומשותפת לאחרים. הכפיל משמש מעין גשר שמאפשר לאדם להרגיש נראה ומוכל, במקום להרגיש בודד במצוקתו.
במקביל, על פי סטיבן הייז (Hayes et al., 1999), בתהליך של קבלה ומחויבות (ACT), השינוי אינו נובע מהתנגדות או מלחמה בחוויה הפנימית, אלא מהיכולת לקבל את המחשבות והרגשות כפי שהם, תוך חיבור לערכים שמובילים אותנו קדימה.
הכפיל ממלא כאן תפקיד כפול: מצד אחד, הוא מאפשר קבלה של החוויה הרגשית – "אני רואה אותך בדיוק כפי שאתה, ואין צורך לשנות את זה"; ומצד שני, הוא יוצר הזדמנות לחקור אפשרויות נוספות, לגלות גמישות ולנוע לעבר מה שבאמת חשוב למטופל.
במקום לנסות "לתקן" או "לשנות" את החוויה, הכפיל עוזר לפגוש את עצמנו ממקום אמפתי, חומל ומבין - מתוך מקום זה אנו יכולים גם לבחור באופן מודע וקשוב לעצמנו פעולה שתקדם ותטיב איתנו.
Blatner, A. (2000). Foundations of Psychodrama: History, Theory, and Practice. Springer Publishing.
Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (1999). Acceptance and Commitment Therapy: An Experiential Approach to Behavior Change. Guilford Press.
Moreno, J. L. (1953). Who Shall Survive? Beacon House.
Neff, K. (2011). Self-Compassion: Stop Beating Yourself Up and Leave Insecurity Behind. HarperCollins.
Comments