40 שנה במדבר — על המסע, על טונה, ועל הנפש המחפשת

מאת שלום סגל | פסיכודרמטיסט | FeelBetter.co.il

🏜️ תקציר

בפסיכודרמה אנחנו נתקלים שוב ושוב במעין יישות אבסטרקטית לא ברורה שמתהווה באופן קסום לקונקרטית על במת הפסיכודרמה – “הדרך”. בהתחלה היא רעיון עמום – תנועה, חיפוש, כיוון – אבל כשהעבודה מתקדמת, היא מקבלת גוף. “הדרך” נהיית דמות, נוף, לפעמים אפילו יריב. על הבמה המטופל כבר לא “מדבר על הדרך” – הוא עומד בתוכה. ושם, במפגש הזה, מתחיל המסע האמיתי: ההבנה שהחיפוש עצמו הוא המוקד.

---

כאן, אני מזמין אתכם להתבונן על נקודת המפגש בין הפסיכודרמה, ספר דברים והשיר “היה מדבר” של טונה – שלוש גרסאות שונות של אותו סיפור אנושי: מסע ארוך שבו האדם מגלה, רק אחרי הליכה ממושכת, שהמדבר עצמו היה השיעור.

המדבר כדרך, לא כעונש

“וְזָכַרְתָּ אֶת־כָּל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת־אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ” (דברים ח׳:ב׳ - התנ״ך!!)

עם ישראל הלך ארבעים שנה במדבר – לא מפני שהמרחק לארץ היה גדול, אלא מפני שהמסע הפנימי לוקח זמן. זאת הייתה הזדמנות, לא עונש: ארבעים שנה של למידה, בלבול, טעייה וגילוי. המדבר לא נועד להרחיק, אלא לזכך. גם כל אחד מאיתנו עובר את “המדבר” שלו – שנים של חיפוש, מאבקים, רגעים שבהם אין תשובה. אבל כמו אז, גם היום – “הדרך” היא המקום שבו הלב נבחן ונפתח.

“לי לקחו רק ארבעים שנה”

אלפי שנים אחר כך, טונה כותב ב"היה מדבר” (2023):

“כי לקהל לקח שיר להתאהב בי,

לי לקחו רק ארבעים שנה.”

ובהמשך השיר הוא מוסיף:

“אני הלכתי ארבעים שנה,

ולא ירדה דמעה.”

אבל אז, לקראת הסוף, משהו נפתח.

“הארץ נצנצה כשנפרץ אצלי הסכר,

תבכי מפל, תבכה אם אתה גבר,

תוציא הכול, בוא נשטוף את כל האבל.”

(מתוך “היה מדבר”, טונה)

ה”ארץ שנצנצה” היא הרבה מעבר לתמונה פואטית. זו ארץ ישראל – הארץ המובטחת, החזון, המקום הפנימי שבו האדם מרגיש שהגיע. והיא נצנצה רק אחרי שנפרץ הסכר, אחרי שהדמעה סוף סוף ירדה. זו הנקודה שבה החיפוש הופך להגעה, והכאב הופך לשחרור. במונחים פסיכודרמטיים, זהו רגע הקתרזיס – הרגע שבו הרגש הכלוא משתחרר, כשהגוף והנפש סוף סוף מאפשרים למה שהיה סגור להתפרץ החוצה. הבכי הזה הוא לא סוף — הוא התחלה של ארץ חדשה.

המדבר הפסיכודרמטי

בפסיכודרמה, המדבר יכול להתפרש כמרחב מעבר — מקום שבו אדם מתמודד עם הבלתי נודע, בין “מי הייתי” ל“מי אני הופך להיות”. על הבמה, אדם יכול לפגוש את המדבר שלו — לדבר איתו, לשתוק מולו, לצעוק עליו — ולגלות שבתוך הדממה מסתתרת תנועה. המדבר הוא המקום שבין התסריט הישן לסצנה החדשה – מרחב שבו מתרחשת הלידה הרגשית. זה השלב שבו האדם מבין שההמתנה, הבלבול והיובש הם לא בזבוז זמן – הם הדרך עצמה.

למען ענותך – כדי שתענה

טונה אולי לא מדבר בשפה טיפולית, אבל הוא נוגע באותו לב־עניין: המסע הארוך הוא לא עונש אלא הזמנה. וכמו שנאמר בספר דברים – “למען ענותך” – לא כדי להכאיב, אלא כדי שתענה. שתענה לעצמך, שתמצא קול משלך, שתדע להגיד “אני כאן”.

בסוף – כל אחד הולך את המדבר שלו

לא כולנו מגיעים לארץ באותו קצב, ולא כולנו מזהים מתי היא מתחילה. אבל ברגע שאתה לומד להקשיב לדרך, גם המדבר שלך מתחיל להשתנות. ולפעמים – כמו בשיר – רק כשהדמעה סוף סוף יורדת, אתה מבין: המדבר לא היה עונש. הוא היה הדרך הביתה.