מה סיינפלד יודע על חרדה חברתית

“מחקרים מראים שהפחד מספר 1 של אנשים הוא לדבר מול קהל. מספר 2 זה מוות. זה אומר שאדם ממוצע שהולך ללוויה מעדיף לשכב בארון מאשר לשאת את ההספד”. ג’רי סיינפלד

סיינפלד כנראה לא סובל מחרדה חברתית, אך כמו בהרבה מקרים, יש לו את היכולת להאיר באפן חד והומוריסטי את ההוויה האנושית.

על פי ה-DSM יש שלל תסמינים (כתשעה ליתר דיוק) שצריכים להופיע כדי לאבחן אדם כסובל מחרדה חברתית. כל אחד מהתסמינים הללו הוא די אקוטי, למשל – חוויית החרדה פוגמת קלינית בתפקוד החברתי, התעסוקתי והאישי. עוד תסמין מה-DSM: הימנעות ממושכת מסיטואציות חברתיות, כשישה חודשים או יותר. גם דיבור בפני קהל מופיע כאחד מהמצבים הספציפיים בעקבותיו מפתח אדם הפרעת חרדה.

סיינפלד עושה שירות טוב עבור מי שחש שהוא מתמודד עם חרדה חברתית, כיוון שהוא מבהיר לנו שהתמודדות מסוג זה היא ברמה מסוימת נחלת הכלל – תובנה שהיא בפני עצמה בעלת ערך תרפויטי. בעקבות תובנה זאת נפתח עבורנו ספקטרום, מעין ציר שעליו כל אחד יכול לבחון את מידת ההשפעה של הלחץ להתבטא בקרב אנשים. בתוך הציר הזה נכנסות חוויות שונות:

• חשש להידחות על ידי האחר.

• הרגשה שלעתים אני לא מותאם לסביבה.

• אם מדובר על סטודנט בכתה – העדפה לא לומר את התובנה שיש לי או לשאול שאלה.

• דחיית עבודה שמצריכה עמידה מול אנשים.

• לא לעמוד על שלי\לרצות אנשים אחרים: בין אם זה בתוך קשרים משמעותיים, ובין אם זה כשמישהו עוקף בתור בסופר.

איך ניתן לטפל בחרדה החברתית, על שלל הרמות שלה?

אין צורך לסמן V על שלל התסמינים כדי לחפש את הדרך להתגבר על הקושי – בין אם בטיפול ובין אם בצורות אחרות. בדיוק להיפך!

אל מול כל סוגי החרדה, מופעל מנגנון הנקרא הימנעות. אם תסכלו שוב על הרשימה לעיל, תראו איך בכל אחד מהמצבים המנגנון הזה פועל. הימנעות היא למעשה אסטרטגיה לא יעילה לחמוק מהתמודדות עם החרדה. החוסר יעילות שבה נובע מכך שכל הימנעות מגבירה את החרדה עוד קצת. אם היה מדובר במצב רפואי שאינו נפשי, ניתן היה לראות זאת די בבירור: מדובר בהזנחה\חוסר טיפול אשר מחריף את הבעיה. לפיכך, טיפול יעיל במצבים אלו יהיה טיפול שחותר לכך שהאדם יביא את עצמו יותר ויותר בסיטואציות החברתי, על אף ועם החרדה הנוצרת.

שתי דוגמאות לטיפול כזה:

טיפול התנהגותי במסגרת פרטנית: כיום יש שלל טיפולים המשלבים בתוכם פן התנהגותי המסייע לאדם עצמו לידי ביטוי, למשל: ACT, CBT ופסיכודרמה. גם מטפלים מדיסציפלינות אחרות דואגים להרחיב את ארגז הכלים שלהם באמצעות הכשרות מתאימות.

דוגמה לכלי מתוך הטיפול התנהגותי – סולם האומץ. בסולם האומץ מתבקש המטופל לקבוע מטרות התנהגותיות על פי דרגות אומץ מאחד עד עשר. בכל מדרגה יש משימה ברורה בעזרתה ניתן להתקדם בסולם. לדוגמה: 1 להיכנס לחנות בגדים, וכשהמוכרת מציע עזרה להגיד שאיני מעוניין. 2 לשאול שאלה אחת בשיעור. סולם זה בונה את הבטחון ובאפן עקבי מסייע לאדם לפעול בתוך אירועים מעוררי חרדה וכך להפחית את עוצמתה והשפעתה. דרגות יותר גבוהות בסולם יוכלו להיות לרקוד במסיבה או לעלות לשיר בקריוקי. כל המשימות נבחרות על ידי המטופל, כדי להבטיח שיתמכו את המטרות הייחודיות לו.

טיפול קבוצתי בפסיכודרמה: הבחירה במסגרת קבוצתית נותנת מפגש שבועי עם הלחץ הנובע מסיטואציות חברתיות, במקום בטוח. מרחב זה יוצר עקביות בחוסר ההימנעות ובהפחתת החרדה החברתית. בנוסף מציעה הפסיכודרמה ערכים נוספים, ביניהם:

• חזרה לחיים ((Life Rehearsal: בה ניתן לתרגל ולבוא מוכנים יותר למצבים מעוררי חשש.

• הרחבת מעגל התפקידים: המשתתפים מגלמים תפקידים שונים זה עבור זה ועבור עצמם. ככל שהאדם רואה את תפקידו בעולם עבור עצמו ועבור האחרים יותר, כך גם עולה תחושת הערך העצמי ומהסוגלות, המסייעים לבוא לידי ביטוי גם מחוץ לקבוצה.

• צורת העבודה הפסיכודרמתית מספקת מרחב להתנסות בשלל סיטואציות חברתיות – של האדם עם עצמו, בקבוצות קטנות, בזוגות ועוד.

• העצמה: המשחק מאפשר להעצים חלקים הדורשים חיזוק כדי לחוש בטחון במפגש עם האחר. באמצעות כניסה לתפקידים ניתן לתרגל ולווסת תחושות ורגשות כמו: אסרטיביות, רוגע, שמחה, יציבות ועוד.

אודי גולדשטיין MA מדריך ומטפל מוסמך בפסיכודרמה, בוגר המסלול למטפלים מנוסים באומנויות באוניברסיטת חיפה, מתמחה בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס.