לחזור לשגרה כשאין באמת שגרה: התאקלמות פסיכודרמטית־ACTית במציאות פוסט־מלחמתית
- Feel better
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
מאת: שלום סגל
"אולי נחזור לשגרה, אבל היא כבר לא תחזור אלינו באותו אופן."
– קטע מתוך שרינג קבוצתי
בימים שאחרי סבב הלחימה הרחב עם איראן, כשהאזעקות דעכו אך הדופק נשאר מואץ – נדמה לרבים מאיתנו כי חזרנו, לכאורה, לשגרה. אך השגרה הזו, כמו גשר שקרס ומוקם מחדש, נושאת עליה לא רק את משקלו של היום־יום – אלא גם את זכר החורבן, הפחד, האובדן וחוסר הוודאות שנמשך כעת בעימות המתגלגל בעזה. במציאות זו, חשוב לא רק "לתפקד", אלא גם להבין מה אנחנו חווים – ואיך אפשר לטפל בזה.
בין פוסט־טראומה לקדם־חיים
החזרה לשגרה איננה תהליך טכני. היא מצריכה הסתגלות מחודשת, אבל גם עיבוד רגשי, גופני וחברתי. עבור מטופלים, אנשי חינוך, חיילים משוחררים או אזרחים שהפכו בעל כורחם לשחקנים במערכה – המעבר הזה רצוף סתירות: מצד אחד הרצון לחיות "כאילו כלום", מצד שני קול פנימי שאומר: "אבל משהו בי השתנה."
כאן נכנסים הכלים של ACT (Acceptance and Commitment Therapy) ושל הפסיכודרמה. כל אחד מהם מציע גשר אחר בין חוויית ההישרדות לבין החזרה לחיים בעלי ערך ומשמעות.
מפגש ראשוני עם פסיכודרמה? מה הפסיכודרמה יכולה ללמד על שגרה
הפסיכודרמה מאפשרת לנו להמחיז את הסתירות: מצד אחד – הדמות שרוצה לחזור לעבודה, לצחוק, להרגיש רגיל. מצד שני – הדמות הערנית מדי, השורדת, שמסרבת להניח את הקסדה. במעגלים טיפוליים, ראינו אנשים שמעלים לבמה את הדמות של "החיים שלפני", ומתמודדים מולה עם הדמות של "אני עכשיו". העבודה מאפשרת לפרום את הקשרים שבין חרדה, אשמה, והכחשה – מבלי לאבד את התקווה.
הצעה לפעולה בקבוצה:
העמדת שני כיסאות – בכיסא אחד 'החיים שלפני המלחמה', ובכיסא השני 'אני עכשיו'. המשתתף עובר ביניהם, משוחח, מגשר. לאחר מכן, דמות שלישית – 'העתיד שאני בוחר לבנות' – מוזמנת לבמה.
ACT: לא לברוח מהכאב – אלא לנוע איתו
גישת ACT מחזקת את היכולת להיות עם הכאב מבלי לנסות למחוק אותו. עיקרון הליבה הוא מיינדפולנס, קבלה, והתחייבות לפעולה לפי ערכים. שיחות רבות לאחר המלחמה מתמקדות בשאלות כמו: "מתי אחזור להרגיש נורמלי?", "האם זה נורמלי שאני מרגיש מנותק?" התשובה ב-ACT איננה להעלים את התחושות, אלא לזהות את הפער בין מה שאנחנו חווים – לבין מה שחשוב לנו באמת.
תרגיל רלוונטי:
לשרטט על דף שלושה ערכים שמובילים אותי: אהבה, יצירתיות, תרומה. ליד כל ערך – פעולה יומיומית אחת קטנה שתחזיר אותי לכיוון הזה, גם כשאני עצוב או מותש.
הכרה בקול הציבורי־פרטי: קולו של דור
המאבק (מקורונה ועד למלחמה)
המעבר מחירום לשגרה אינו אישי בלבד. הוא מתרחש בתוך הקשר תרבותי עמוס דימויים: חדשות, דעות, רשתות חברתיות. חלק מהמטופלים שלי דיברו על "הבושה שיש לי שאני לא מתפקד כמו פעם", אחרים על תחושת ניכור מהחברה ש"רצה קדימה כאילו כלום".
בפסיכודרמה אנחנו יוצרים אנסמבל רגשי – בו כל קול זוכה לייצוג. כך אפשר לגלם את ה"קהל שדורש להתקדם", את ה"ילד שעדיין פוחד", את ה"מבקר הפנימי", ולנהל ביניהם דיאלוג.
אין חזרה – יש בנייה מחדש
השאיפה ל"חזרה לשגרה" לעיתים מטעה. כאילו מדובר במסלול אוטומטי. אבל המציאות רגשית הרבה יותר.
אחד הדימויים החזקים שנולדו בקבוצה האחרונה היה של משתתפת שדיברה על עצמה כעל "עיר הרוסה עם תשתית חדשה – רק שעדיין אין מים זורמים." המשפט הזה הפך לסצנה מרכזית, שבה היא קיבלה עזרה מ"מהנדסי הנפש" – חברי הקבוצה שגילמו דמויות כמו תקווה, הומור, סבלנות, זמן.
הנחיה רגשית: לא למהר מעל המהירות המוכרת
אם אתה איש מקצוע – אל תאיץ במטופלים "להסתגל". אל תגיד למטופל ש"הכל יחזור לעצמו".
במקום זה, אפשר לשאול:
איזו גרסה שלך מתאמצת הכי חזק בימים אלו?
מי בתוכך זקוק שתחבק אותו דווקא עכשיו?
אם היית יכול לשלוח לעצמך מכתב מהעתיד – מה היית רוצה לשמוע?
סיכום: הפסיכודרמה כמרחב ביניים בין חירום להתחדשות
בתוך עולם שעדיין בוער – אולי דווקא כעת, כשהחדשות מתחילות לדעוך – מגיע הרגע שבו אנחנו מבינים: החזרה לשגרה היא לא יעד, אלא תהליך.
זהו תהליך לא ליניארי, לא סימטרי, לעיתים כואב ולעיתים גם משחרר. ובדיוק כאן נכנסים הכלים של טיפול קבוצתי, פסיכודרמה, ACT, ומעל הכול – אנושיות.
“זה שאני עדיין מפחד – לא אומר שאני לא חזק. זה רק אומר שאני חי.”
שלום סגל
Comments