רגע אחד של אמת

לאחר צפייה בסרט "הברוטליסט", נשארתי עוד ועוד עם החוויה לפני שנתתי מילים.

הברוטליזם, למי שלא מכיר, היא גישה הדוגלת בבטון החשוף כאמירה אסתטית ואידיאולוגית. 

בלי לעשות ספויילר - "הברוטליסט" מאוד ממחיש שדרך הגילוי והחשיפה – גם של הטראומות הכואבות ביותר – מתרחש תהליך של ריפוי עמוק.

חשבתי על עצמי, על המטופלים.ות שלי, הסיפורים שלנו וההגדרות – אני כזה ואני כזה ואני כזאת.  חשבתי על הרגע האחד הזה שבו יש מגע חשוף עם משהו ממשי, עמוק, אמיתי הרבה יותר מההגדרות האלה. כמה ריפוי יש שם.

חשבתי גם על המדינה שלנו. על הסיפורים והעלילות על גבי עלילות על גבי עלילות.

חשבתי כמה גם אנחנו זקוקים לרגע אחד של אמת בכל זה.רק רגע אחד.

וואו, כמה שזה יהיה מרפא.

רגע של אמת בטיפול – מיקוד בסיפור, מיקוד בחוויה

גם ברמה המדעית, אנו יודעים כיום את חשיבות החיבור לאמת ברגע הנוכחי בתהליך הטיפולי. כלומר – למה שאנו יכולים לדעת בוודאות ברגע הזה.

מה זה אומר, ומה מרפא בכך?

במוח שלנו יש שני אזורים מרכזיים: אחד מחובר יותר לצד הנרטיבי. זהו צד שהתפתח עם השנים כי הוא היה משתלם אבולוציונית: הוא מאפשר שיתוף מידע, למידה מהעבר, יצירת משמעות והעברת תרבות. הצד הנרטיבי אחראי על פרשנות, על סיפור, על זהות – על היכולת שלנו להבין את עצמנו בתוך נרטיב של התחלה, אמצע וסוף.

מה הבעיה איתו? הוא "קצת" נוטה להיסחף. הוא בונה נרטיבים שמטרתם להגן עלינו, להסביר למה אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים, או למה שום דבר כבר לא ישתנה. כך מחשבות כמו:  “אני תמיד הורס מערכות יחסים”,  “אף פעם לא רואים אותי באמת”, “אני פשוט בן אדם קשה”, מתחילות כמחשבות רגעיות, מתגבשות כסיפורים, ולבסוף הופכות לדפוסים.

לעומתו, יש אזור אחר – שמחובר לחוויה הישירה של הרגע הזה: לקלט החושי, לתחושות הגוף, לרגשות ולנשימה.  זהו הצד שמזכיר לנו שאנחנו גוף חי, נושם, מרגיש – לא רק מספרי סיפורים.

חלק זה במחר, עוזר לנו לבצע מעבר חשוב - מהסיפור לחוויה, מהנרטיב הקבוע למציאות הנוכחת עכשיו.

תרשים חזותי המדגים את ההבדל בין התודעה הנרטיבית לבין החוויה הישירה ברגע הזה – כמפתח לריפוי רגשי בטיפול.

שלושה היבטים מרפאים במעבר מהסיפור לחוויה

1. עדכון תוכנה – נכנס מידע חדש למערכת

רגע של חוויה ישירה יכול לערער על נרטיב ישן ולפתוח פתח לתפיסה אחרת.תחושת גוף, רגש או תובנה שלא היו זמינים קודם מופיעים – ומשנים במשהו את הסיפור הקבוע והמקבע.  כך למשל, רגע אחד של אמון שמורגש בגוף עשוי לסדוק אמונה מושרשת כמו "אני יכול לסמוך רק על עצמי" (זוהר, 2018).

2. מהימנעות לקבלה

העיסוק האינסופי בסיפור – מי צודק, מה היה, מה יקרה – הוא לעיתים קרובות דרך לעקוף את הרגש הלא נעים שמתחת.  המחשבות מנסות לפתור משהו שלא ניתן לפתור רק דרך חשיבה.  ברגע שהחוויה עצמה מקבלת מקום, מתאפשרת שהות אמיצה עם שורש הקושי. מתוך המגע הזה, נפתח פתח לעיבוד, קבלה ותנועה קדימה – למען מה שחשוב לנו באמת (Hayes et al., 2011).

3. מבדידות לקשר – ומהקשר להכרה באנושיות משותפת

לסיפור שלנו יש גם את הדרך שלו לבודד אותנו. מתוך רצון להגן, אנחנו מעדיפים לא לחשוף את הפגמים, הכישלונות והקשיים בפני אחרים –כי איך יראו אותנו? האפשרות לשתף את מה שעובר עלינו – התחושות, הרגשות, הסיפורים הלא נעימים –יכולה להחזיר אותנו לתחושת שייכות וחיבור אנושי עמוק.

ההכרה בכך שסבל הוא חלק מהחוויה האנושית המשותפת היא אחד מעמודי התווך של חמלה עצמית, ונחוצה לנו כדי להצליח להתגבר ולצמוח מתוך משבר (Neff, 2011).

תרגול – רגע של אמת

בשביל להיות מודע לחוויה ברגע הזה, אין צורך במרחב טיפולי. כל שנדרש הוא לעשות עצירה מדי פעם, ולשאול את עצמנו, באופן חברי: מה שלומי ממש עכשיו? או ליותר דיוק:

ברגע הזה, מה התחושה בגוף?

מה הרגש?

האם יש איזו מחשבה מרחפת לה כעתו?

יש באפשרות של התרגול הזה ליצור את האיזון, המעבר שאנו כל כך זקוקים וזקוקות לו – מלהגן על עצמנו, להשיג, לתכנן, להרשים – לאפשרות של פשוט להיות.

אודי גולדשטיין MA, פסיכותרפיסט, מטפל בפסיכודרמה וגישות מבוססות מיינדפולנס 

מקורות

• זוהר, שנטם ד' (2018). תקשורת קשובה – מיינדפולנס בשדה הקשר. בתוך: ליבליך, מ' (עורכת). מיינדפולנס כאן ועכשיו – תרגול, הגות ויישומים. הוצאת כתר.

• Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2011). Acceptance and Commitment Therapy: The Process and Practice of Mindful Change (2nd ed.). New York: Guilford Press.

• Neff, K. D. (2011). Self-Compassion: The Proven Power of Being Kind to Yourself. New York: William Morrow.